מוראנו

צופה היופי של זכוכית מנופחת, יצירות מופת קטנות של יופי ומיומנות הוא תמיד משהו המדהים ומושך. האמנות של מאסטר גלסמקר יש משהו של נס בו. עם מוט זכוכית פשוט, זכוכית הראשי מסיר מן "מחבתות" (כור) שריפת, שקוע בכבשן לוהט, בולוס של הדבק זכוכית ליבון (800 -1.100 מעלות צלזיוס); אין לו מודל לפניו; רק הדמיון והמיומנות מנחים אותו ומסייעים לו, הוא מביא את הקנה הארוך אל הפה ומתחת ללחץ הריאות שלו, הדבק הזכוכית הזוהר מתנפח, מתעקל, מתרחב, לובש את צורת הוולטו: מרית ומלקחיים ( ») האם כליו היחידים שבהם הוא לוחץ, מוחצים, משטחים את הכופפות, מעוותים את הזכוכית הרכה, הלוהטת. הוא עבר סדרה של פעולות מרובות פנים וסבלנות, ויצירת האמנות הקטנה יוצאת באופן מושלם מידיו של המאסטר ומוצבת יחד עם כל העבודה של היום בתוך מנהרת קירור ארוכה בשם "ארה", לפני שעזב את המפעל העשן.

הדוגמאות הקדומות ביותר של אמנות זכוכית מוראנו שהגיעו אלינו רק לחזור אמצע 1400s הם כוסות, המשקפיים עם משטחי זכוכית גדולים עם גוונים אדומים כהים, כחול עמוק, אמרלד (המפורסם בוונציה את "גביע החתונה" של מוזיאון קורר), שבו משפחת ברובייר הפך מפורסם. אבל התהילה האמיתית של הזכוכית המנופחת, הלבנה והשקופה, של "הגבישים" הוונציאניים, באה רק מאשרת בין סוף ה- XV לבין הנסיך. מהמאה ה -16

כל הצורות המגוונות ביותר והטכניקות המגוונות ביותר ניסו: הזכוכית הקרה, כוס הלטימו או "lattisuol" (על צבע החלב שנלקח מן הדבק הלבן האטום), וזכוכית, meshed, פיליגרן ו"רטורולי " , אשר טכניקה מסובכת נותן את האובייקטים מראה ייחודי.

לאחר תקופה ארוכה של הפסד לאחר נפילת הרפובליקה (1797), במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, אמנות הזכוכית קם לתחייה על ידי הסגאציה ורצון אנטוניו סלוויטי.

הם השמות המסורתיים של זכוכית מוראנו הישנה, ​​הבארבייה, הטוסו, הפרו, הסלוויאטי, הפוגה, סגוסו, ראדי, כולם עם תנורי החידוש המחודשים שלהם; מאוחר יותר הן שתי קבוצות של יצרני זכוכית הראשי בהנהגת VENINI ו CAPPELLIN, בנוסף למוסדות אחרים שנוצרו לאחרונה, לזכור חידוש זה של פעילות מחקרים של פסיפסים המפעלים הגדולים לייצור זכוכית קריסטל. בלהט מחודש זה, לצד הסוגים המסורתיים של זכוכית מוראנו, צמח היום ייצור חדש עם המגמות המגוונות ביותר, הביטוי הנכון של אוריינטציות אמנותיות חדשות.

מתוך וניס וגילו של ג'וליו לורנצטי